פסק-דין בתיק ע"א 33683-11-11

השופטת רות לבהר שרון

בפנינו שני ערעורים, האחד של המערער, א.ח (להלן: "המערער" או "הבעל") והשני של המשיבה, על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה (כב' השופטת, סגנית הנשיאה, טובה סיון), שניתן בתמ"ש 30776/98, ביום 20.10.10, במסגרתו  נדונו תביעות שני בני הזוג, ונדחו.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         הצדדים, בשנות ה-60 לחייהם, נישאו זה לזו כדמו"י, באיראן, בשנת 1971, ועלו לישראל בשנת 1979, ולהם שלושה ילדים בגירים.  בשנת 1998 פרץ בין הצדדים סכסוך, כאשר משנת 2001 מתגוררת האישה, א.ב (להלן: "המשיבה" או "האישה") בדירת המגורים של בני הזוג לבדה (להלן: "הדירה"). יצוין, כי בני הזוג טרם התגרשו.

2.         במסגרת הליך קודם בין הצדדים, בו הוכרעו חמש תביעות נוספות בין הצדדים (מזונות ילדים, מזונות האישה, תביעות רכושיות ותביעת המערער לפירוק השיתוף), לא נפסקו לאישה מזונות, וביהמ"ש הורה (פסק דין מיום 10.01.02, להלן: "פסק הדין משנת 2002") על פירוק שיתוף בדירה, בה כאמור מתגוררת רק המשיבה, ואולם מאז ובמשך שנים הצדדים לא פעלו לפירוק השיתוף בדירה, אם כי בדיון בפנינו הסכימו כי תוגש על ידי ב"כ הצדדים בקשה משותפת לבית משפט קמא למינויים ככונסי נכסים לביצוע פירוק השיתוף.

3.         לבית משפט קמא הוגשו ארבע תביעות: ביום 28.03.07 הוגשה תמ"ש 30776/98 - תביעת נזיקין ע"ס 200,000 ש"ח שהגישה המשיבה בגין אלימות פיזית של המערער כלפיה; ביום 08.01.09 הוגשה תמ"ש 30777/98 - תביעת מזונות מטעם האישה; ביום 24.03.09 הוגשה תמ"ש 30778/98 תביעה שהגיש המערער לתשלום דמי שימוש ראויים בדירה; תמ"ש 30779/98 - תביעת המערער לאכיפת פסק הדין לפירוק השיתוף בדירה. 

4.         בית משפט קמא דחה הן את תביעת הנזיקין שהגישה המשיבה, תוך שציין כי לא פורטה ולא הוכחה עילת תביעה, וכי בכל מקרה מדובר באירועים שהתיישנו, והן את תביעת המזונות שהגישה האישה, תוך שציין כי לא הוכח שינוי נסיבות המצדיק סטייה מפסק הדין שניתן בשנת 2002 לגבי מזונותיה, בו נדחתה תביעת המזונות שהגישה האישה, כאשר מאז שנת 2001 חיים הצדדים בנפרד.

בית המשפט דחה גם את תביעת הבעל לתשלום דמי שימוש ראויים, בציינו כי המשיבה לא מנעה ממנו את השימוש בדירה, וכי לאחר תום תוקפם של צווי ההרחקה שהוצאו נגדו בשל אלימות שנקט כנגד המשיבה, הוא רשאי היה לחזור לדירה, ולא עשה כן.

לבסוף, באשר לתביעה לאכיפת פסק הדין לפירוק השיתוף בדירה, קבע בית המשפט כי אין מקום לחזור על סעד שכבר ניתן, כשאף מונה כונס נכסים, אלא שהצדדים לא פעלו במשך שנים רבות למימוש הפירוק, וההליך שנקט בו המערער אינו ההליך הנכון.

טענות הצדדים בערעור

5.         ערעורו של המערער מופנה כנגד דחיית תביעתו לקבלת דמי שימוש ראויים, כאשר לטענתו לא יכול היה לחזור ולהתגורר בדירה, והוא מעולם לא הסכים למגורים בלעדיים של המשיבה בדירה, וכאשר על פי הפסיקה ככל שקיימת מניעה אמיתית להתגורר בדירה, ללא קשר לשאלת האשמה לכך, חייב הצד המשתמש בדירה המשותפת לשלם דמי שימוש לצד השני. לטענתו, זכותו לקבלת דמי שימוש נובעת מזכות הקניין החוקתית, ומעוגנת בסעיף 33 לחוק המקרקעין.

לטענתו, המשיבה מנעה כל ניסיון למכור את הדירה והבריחה רכוש, ואיפשרה לילדים הבגירים להתגורר בדירה ללא כל תשלום בגין חלקו בדירה.

לטענתו, שגה בית המשפט כשהתעלם מהעובדה שגרסתו לא נסתרה וכי הוא לא נחקר על תצהירו.

6.         מנגד, טוענת המשיבה, כי קביעת בית משפט קמא לפיה המערער אינו זכאי לדמי שימוש מנומקת ומבוססת על קביעה עובדתית לפיה המערער לא חזר לדירה מרצונו, ומדובר בקביעה שאין להתערב בה, מה גם שהמערער הודה שלא שב לדירה מרצונו החופשי.

7.         בנוסף, בערעור שהגישה מטעמה, מלינה המשיבה כנגד דחיית תביעת הנזיקין שהגישה בגין מעשי האלימות כלפיה. לטענתה, כפי שהוכח בפני בית משפט קמא, הורשע המערער במעשי אלימות כלפיה, אשר מגובים בתיעוד רפואי שהוצג בפני בית משפט קמא, כאשר המעשים לא הוכחשו על ידי המערער בחקירה הנגדית. לטענתה, שגה בית המשפט כשקבע כי חלה התיישנות על האישורים הרפואיים שצורפו, שכן על פי סעיף 13 לחוק ההתיישנות אין להביא בחשבון במניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה בעלי הדין היו עדיין נשואים. מאחר ובענייננו הצדדים לא התגרשו - טרם החל מירוץ ההתיישנות. עוד לטענתה, שגה בית המשפט כשקבע כי לא נטענה עוולה מוכרת בדיני נזיקין, שהרי  בכתב התביעה מופיעה במפורש עוולת התקיפה, ושגה בית המשפט כשסבר כי לא הוכח קשר בין האירועים לנזק שנגרם לה לטענתה.

עוד מלינה המשיבה כנגד דחיית תביעתה למזונות. לטענתה, אומנם תביעתה נדחתה בפסק הדין משנת 2002, ואולם הלכה היא כי פסיקת מזונות אינה מעשה בית דין, ובמקרה דנן הוכח כי חל שינוי נסיבות המצדיק פסיקת מזונות, כאשר הוכח שהמשיבה חסרת אמצעים כלכליים, אינה עובדת עוד במשק בית, ואינה יכולה לעבוד לאור מצבה הבריאותי, כאשר מנגד, למערער הכנסות שוטפות וסכום פיצוי שקיבל מתביעת נזיקין שהגיש - כל זאת בניגוד למצב שהיה בעת מתן פסק הדין משנת 2002. על כן, לטענתה, שגה בית משפט קמא כשקבע כי לא חל שינוי נסיבות.

8.         טוען המערער כי יש לדחות את ערעור המשיבה בעניין המזונות, וכי לא חל שינוי נסיבות המצדיק סטייה מפסק הדין שניתן בשנת 2002. לטענתו, קיים נתק כלכלי בין הצדדים במשך שנים, כאשר כל צד מתקיים מהכנסותיו, ואין לו כל יכולת לשלם מזונות. בתוך כך, לטענתו, אין מקום לטעון לשינוי נסיבות לאור העובדה שהוא קיבל פיצוי בסך של כ-300,000 ש"ח בעקבות תאונת דרכים, שכן הפיצוי התקבל בשנים 2007/2008, לאחר מועד הפירוד, והסכום הוצא ממסת הנכסים המשותפים כבר בפסק הדין משנת 2002, ובכל מקרה, המערער נדרש לכספים אלו לצרכיו הרפואיים. עוד טוען המערער בעניין המזונות, כי יש לקבוע שהמועד הקובע לפקיעת הנישואין הוא מועד הקרע ולא מועד מתן הגט, כך שהמשיבה אינה זכאית עוד למזונות. עוד לטענתו, המשיבה לא הוכיחה תביעתה, ולא הביאה די פרטים על הכנסותיה ורכושה,לא טרחה לחקור את המערער בעניין זה, ובכל מקרה למשיבה פוטנציאל השתכרות, וכי הנכות שיש לה אינה נובעת ממעשיו, לא חלה כל החמרה, והיא מקבלת מהמל"ל סך של 2,500 ש"ח בחודש.

9.         לגבי תביעת הנזיקין שהגישה המשיבה, טוען המערער כי בצדק קבע בית משפט קמא שהתביעה התיישנה, כאשר גם לגופו של עניין בצדק נדחתה על ידי בית משפט קמא משלא פורטה ולא הוכחה עילה בנזיקין, ולא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו לנזק הנתבע ולא הוכח סכום הנזק.

ד י ו ן  ו ה כ ר ע ה